"אימא מרעיבה", "אמא טליבאן", שני ביטויים מרשיעים ולא שיגרתיים. בדרך כלל, ציור אחר עולה בדמיוננו כשאנו אומרים או חושבים על המילה "אימא". התמונה המצטיירת היא של דמות חמה, מלטפת, מבינה, מכילה, מעודדת, מחבקת, מפנקת, מוותרת, מגינה, מצדיקה ועוד… אך מרעיבה ודאי לא נמצא במאגר הנ"ל.
אז מה קרה כאן?
אי אפשר להתייחס למקרה באופן ישיר, שכן לציבור הרחב אין נגישות לכל פרטי המקרה. אך מתוך מה שהוצג באמצעי התקשורת ניתן ללמוד באופן כללי על הנושא או הבעיה שהוא מציג. נושא האימהות נחקר רבות, ובשנים האחרונות פורסמו מספר ספרים בנושא דווקא כדי לערער במשהו את הדימוי הורוד הנ"ל.
מהם נזכיר את "מחשבות אם", "אמהות זה מקצוע", "בודהיזם לאימהות", "התפתחותן של אמהות" ועוד. ריבוי הספרים מלמד שלהיות אימא זה אחד התפקידים המורכבים ביותר בחיי האישה.
אז למה זה כל כך מורכב, מסובך או קשה? פעם סברו שאימהות היא אינסטינקט טבעי של כל אישה המתפתח בכל ילדה כבר מגיל צעיר כשהיא מתחילה לשחק בבובות או כשהיא מתחילה להתייחס לאחיה/אחיותיה הצעירים ממנה. הפסיכואנליטיקן הבריטי ויניקוט ערער על הנחות יסוד אלה וקבע שהאימהות אינה אינסטינקט טבעי, והוא מושפע מגורמים רבים ואכן התופעה של "דיכאון לאחר לידה" בהחלט יכולה להעיד על כך.
הוא גם טבע את הביטוי "אימא טובה דיה". הוא התכוון ליכולת של האם להיענות לצרכי התינוק. האימהות היא ציפיה חברתית מכל אישה. כאילו שהנשיות של כל אחת נבחנת ביכולתה להיות אם טובה ומוצלחת. נראה שגישתו זו של ויניקוט יכולה להיות רלונטית לסיפורה של "האם המרעיבה".
המונח "תסמונת מינכאוזן" נקשרה לסיפורה של האם המרעיבה. מדובר בתסמונת נפשית בה האדם מעמיד פני חולה כדי לזכות ביחס לו זוכים חולים, או במקרים קיצוניים יותר, אדם הפוגע בקרוב לו ומטפל בו אח"כ כדי להוכיח את מסירותו ואהבתו. באפשרות הראשונה מדובר בהעמדת פנים ומניפולציה, אך במקרה השני מדובר בהתעללות.
האימא, מצד אחד, מצטיירת כאם מסורה ואוהבת הנאבקת על ילדיה ועל הקירבה אליהם, מצד שני, המראה של הילד הכחוש ומלא חבורות, אינו מעורר אימון לגבי הצהרת האהבה שלה. וזה בדיוק שורש הבעיה למה ולמי להאמין? במיוחד קשה העניין לאור הדיווח שלאחר הניתוק ממנה מצבו החל להשתפר והוא מחלים יפה.
ידוע שהאימהות היא תובענית ושוחקת ויכולה בקלות להאפיל על צרכיה האחרים או הנוספים של האם. ככל שלאם יהיו יותר ילדים העומס יגבר והפנאי שלה לצרכיה האחרים ישאף לאפס. ועוד לא דיברנו על מצב של אם עובדת, או מתמודדת עם ילד חולה כרוני או כל מצב-חיים אחר כמו מחלה במשפחה, מצוקה כלכלית.
איזה שאלות מתעוררות לאור הסיפור העצוב הזה?
איך אפשר לאתר מצבים של מצוקה אצל אימהות, ובמיוחד המגדלות מספר ילדים, ובמיוחד בקהילה סגורה שלא נוהגת להיעזר במקורות מידע ועזרה חיצוניים?
איך אפשר לחזק את האמון של הקהילה באנשי מקצוע מתחום רפואת הנפש?
איך אפשר לחנך ליתר סובלנות בקהילות סגורות כיד לאפשר חדירת מידע וסיוע אחר בבחינת תוכניות מניעה.
והשאלה הגדולה מכולן – איך יכולה החברה/הקהילה להבטיח את שלומו של הילד הקטין/הקטין חסר הישע מפני הקרובים לו ביותר, מפני משפחתו?
התערבות בכל צורה יכולה לתת את המענה לכל השאלות האלה: בכל מקום של סגירות יש להאבק בעד פתיחות.
דוגמה מרעננת כזו קראנו השבוע בעיתון: נשים העובדות שעות ארוכות בהיי-טק מביאות את התינוקות שלהן לעבודה כדי שתוכלנה להניקם. אולי הן תשמשנה חלוצות בעידן המודרני, כאשר נשים נדרשות להעדר שעות ארוכות מהמשפחה, מהילדים. זה ניסיון חדיש המנסה לשלב קריירה ואימהות שלא אחד על חשבון השני.
אין ספק שבימינו, למשפחות עם ילדים צעירים ההתמודדות עם החיים המודרניים מהווה אתגר מורכב ביותר. מי אמר שמשפחה ומשפחתיות אינם מונחים דינמיים
המשתנים צורה חדשות לבקרים?
