לאחרונה התפרסמה ידיעה בעיתון על נער אמריקאי בן 13, ג'ורדן רומרו, שיצא במשלחת עם אביו, אל פסגת האוורסט. כך נקבע שיא חדש – הוא המטפס הצעיר ביותר בהיסטוריה של ההר הגבוה בעולם?מדוע ידיעה זו הטרידה את מנוחתי? אמנם ידוע שהורים לא פעם חולמים עבור ילדיהם, או מנסים להגשים חלומות דרך ילדיהם.
אז מה הבעיה? אין בעיה כל עוד הדרך שבה הדבר נעשה מתבטא במידתיות תוך מתן מרחב אישי ואפשרות בחירה. הכוונה היא , כל אימת שההורים אינם נוהגים באופן כפייתי כלשהו כדי להביא את ילדם לעסוק בתחום שהוא חביב עליהם במיוחד או חלום שהם לא זכו להגשים מעולם. אני תוהה מה מניע נער כזה, או נכון יותר לומר את הוריו למשימה כה הרפתקנית שיש בה לא מעט סיכון, ואפילו סכנת חיים ממש. אדם מבוגר שמחליט לעסוק בספורט אתגרי לסכן את חייו, אחראי על עצמו ובתוקף התפיסה של "כבוד האדם וחרותו" הוא רשאי גם לסכן את עצמו.
השאלה הגדולה היא האם הוא רשאי לסכן את ילדו? יש לשער שאביו של ג'ורדן יאמר שהוא אינו מסכן את בנו, להיפך הוא מחשל אותו, הוא מחנך אותו לשרוד בתנאי טבע קיצוניים וכו', אבל האם אין פה התייחסות אל הילד כאל קניין לכל דבר שהורה מקבל החלטה בלעדית עליו? האם אין סכנה בכך שהורים יקבלו החלטות מסוכנות ומסכנות עבור ילדיהם מבלי שלאיש תהיה זכות ערעור. גם אם הילד מצולם על פסגת העולם מחייך ומנצח כיאה לכובש פסגה, אני הייתי רוצה לדעת שהייתה לילד בחירה חופשית בסיפור הזה, וגם אז אטיל ספק ביכולת של נער בן 13 (והוא כבר העפיל לקלימנג'רו בגיל 9) לעשות בחירה נבונה ושקולה בגיל כה צעיר, ותמיד אשאל ממה הושפעה החלטתו, כיצד הגיע להחלטה, מה הניע אותו? והתשובה שהוא טיפס עם אביו לא מספקת.
לסיכום, סיפורו של ג'ורדן צריך ללמד אותנו משהו על עצמנו, מן הראוי שהורים יתנו דעתם ויבדקו מתי הם כופים על ילדיהם עשייה כלשהי, שהיא בעצם הגשמת החלום המאוד פרטי שלהם, ובנוסף הם גם עלולים לסכן את ילדם בשם אותו חלום בלתי נשגב.
